מחלת אגן תורשתית בכלבים Canine Hip Dysplasia

כתב ד"ר עופר שביט וטרינר Bvsc prêt. MRCVS

 

"היפ דיספלזיה" הינה מחלה התפתחותית של מפרק האגן (מפגש עצם הירך והאגן ) . "היפ דיספלזיה" היא מחלת השלד הנפוצה ביותר בכלבים .תחילתה בהתפתחות לקויה של מבנה המפרק וסופה בדלקת פרקים כרונית.

במחלה זאת הידועה כפוגעת בעיקר בגזעים גדולים : רועים גרמנים , רוטווילרים , דני ענק , דוברמן , לברדור , ו גולדן רטריבר , נעשו מחקרים רבים המראים כי למרות אופיה התורשתי יש לה גם מימד התפתחותי / סביבתי רב משפיעים.

גם היום לאחר מחקר נמרץ ורב שנים, רבים חילוקי הדעות וחוסר הוודאות לגבי גורמי המחלה או ממריציה הסביבתיים.

במהותה "היפ דיספלזיה" היא תת פריקה של ראש עצם הירך ביחס לשקע מפרק האגן (אצטבולום) הנגרם עקב חופש יתר וחוסר יציבות של הפרק. הגורם העיקרי למחלה זאת הוא חוסר איזון בין מסת שרירי האגן ועצמות האגן בתקופת הגדילה. פרק הירך של גורים שמפתחים "היפ דיספלזיה" הוא תקין לחלוטין בעת הלידה , אך כתוצאה מהתפתחות לקויה וחולשה של שרירי האגן ביחס לעצמות האגן , נגרם חוסר היציבות והחופש בפרק. 

התוצאה נעה בין שינויים מועטים במבנה הפרק ועד הרס מוחלט של מפרק האגן. ברוב המקרים התוצאה המתקבלת הינה אצטבולום שטוח וראש עצם הירך חופשי , וכן זיזים גרמיים המחספסים את המשטחים החלקים והאחראים לכאב הנלוה למחלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גורמי המחלה:

1. תורשה : המחלה מועברת בתורשה אך אין הכרח שההורים יהיו נגועים במחלה על אף שהם

נושאים את הגנים הנכונים למחלה.

הגורים עשויים להראות את סימני המחלה בדרגות חומרה שונות הן בהתאם לגנטיקה המועברת אליהם

והן בגלל תנאים סביבתיים התורמים להתפתחות המחלה.

 

2.גורמים סביבתיים : התפתחות מואצת של גורים תורמת להתפתחות המחלה : דיאטה עתירת קלוריות וכמויות אוכל בלתי מוגבלות הגורמות לגורים שמנים מהרצוי תורמים להתפתחות המחלה. 

עודף סידן ,וחוסר פעילות ספורטיבית המחלישה את שרירי האגן בגורים צעירים.

סימני המחלה : ב 90% מהמקרים המחלה היא דו צדדית.

 

גורים מגיל 5 חדשים עד שנה + :

 

."הליכת אגן" מעין עינטוז של החלק האחורי של הגוף.

"ריצת ארנב": קפיצה על שתי הרגליים האחוריות במקביל במיוחד בזמן ריצה או מאמץ ( בניגוד לריצה רגילה של רגל אחר רגל).

קשיים בקימה מרביצה .

חוסר רצון לטפס מדרגות או לקפוץ והבעות כאב במצבים אלו בצורת יבבות , יש אף כלבים שיסובבו את ראשם וינגסו את האזור הכואב. 

חוסר רצון ללכת במיוחד לאחר מאמץ . או צליעה חריפה עקב מיקרו- שברים בפרק הירך.

בגורים אלו לרוב יעלמו הסימנים עם גמר התפתחות השלד בגיל שנה + ויחזרו בגיל מבוגר.

 

כלבים בוגרים : 

בדרך כלל 5 שנים ומעלה :

צליעה ברגל אחורית אחת או שתיים .

חוסר יכולת לרוץ מרחקים .

כלב מעדיף לשבת על פני עמידה.

שרירי בית חזה מפותחים לעומת ניוון שרירי האגן. 

צעדים קטנים מהרגיל ברגליים האחוריות עקב ניוון שרירי עד לגרירה מוחלטת של הרגליים האחוריות.

 

אבחנה: 

היסטוריה של סימני המחלה .

 

בדיקה פיסיקלית :כאב וגרמיות(חיספוס מורגש של תנועת הפרק) של מפרק האגן בתנועה מאולצת.

ניוון שרירי האגן.

סימן אורטולני : בדיקת תנועת הפרק לשם קביעת מידת החופש במפרק בכלבים הסובלים מ"היפ דיספלזיה " יש קפיצה מורגשת בעת יציאת ראש עצם הירך ממקומה בפרק.

 

צילום אגן : צילום שנעשה בהרדמה מלאה / הרגעה עמוקה לשם ניטרול הכאב בפרק האגן. קיימות מספר שיטות ניקוד ודירוג של צילומי הרנטגן המתבססות על רמת החופש במפרק , ועל רמת השינויים דלקתיים במפרק. צילום אגן הוא הדרך האחת והיחידה לאיבחון מדוייק. 

 

אגן תקין היפ דיספלזיה

היפ דיספלזיה בכלב צעיר , עדיין אין שינוי מבנה. היפ דיספלזיה : דרגות חומרה שונות בצדדים השונים.

 

היפ דיספלזיה ,כלב בוגר, דלקת פרקים. היפ דיספלזיה, אסימטריה בדרגות חומרה. 

 

טיפול:

טיפול תרופתי 

בכלבים צעירים לרוב יחול שיפור ספונטני בסימנים הקליניים בגמר תקופת הגדילה (סוף למיקרו שברים במפרק ) בסביבות גיל שנה פלוס. בכ75% מהמקרים תתקבל תוצאה ניסבלת . דהיינו כלב פעיל אשר לעתים רחוקות יראה סימני אי נוחות בהליכה או לאחר מאמץ.

כלבים אלו (לאחר בדיקה וטרינרית ובהמלצת הוטרינר) יטופלו לרוב באמצעים תרופתיים :

 

משככי כאבים / מורידי דלקות : 

קבוצה ראשונה הינה תרופות כמו אספירין, פירוקסיקם, וקרפרופן. תרופות אלו נלקחות כל זמן שיש תחושת כאב או מוגבלות על ידי הכלב. 

ישנם כלבים שיטופלו בתרופות אלו כל ימי חייהם הבוגרים. 

 

תרופות בונות סחוסים 

(גלוקוזמין , קונדריטין ) תרופות אלו מכילות אבני יסוד לבניית סחוסים חדשים במקום השחיקה והנזק שנגרם ל סחוסי המפרק וכן חומרים המגנים על הסחוס הקיים. תרופות אלו מוגדרות כמטיבי מחלה איטיים ולאורך זמן נודעת להם חשיבות רבה בריכוך המחלה. יש עדויות על כלבים ,במיוחד גורים , אשר צילומי הרנטגן של האגן שלהם הראו שיפור דרמטי לאחר מספר חודשים של טיפול. על אף שאין מחקרים מדעיים מבוקרים לטיפול זה , תוספי מזון אלו תפסו מקום חשוב בטיפול ב"היפ דיספלזיה " בשנים האחרונות והן משמשות גם בטיפול במצבים דומים בבני אדם.

כיום חומרים אלו מוספים ישירות גם למזונות רפואיים מסחריים ( יוקנובה סניור פלוס).

 

קורטיזון :

אחת התרופות החזקות והיעילות ביותר נגד דלקות באופן כללי . שימושה ב"היפ דיספלזיה" נתון בספק משום שהיא ידועה כמאיצה פגיעה בסחוסים וכי איננה מועדפת בשימוש לטווח ארוך עקב תופעות הלוואי שלה . לטיפול בקורטיזון יש מקום במקרים של צורך בהרגעה מהירה של מצב חריף בהזרקה לתוך המפרק או במצבים של מחלה סופנית כאשר תרופות אחרות אינן עונות על הציפיות.

 

משקל : 

אולי החלק הטיפולי החשוב ביותר בעיני !!! קיים יחס ישיר בין עודף משקל ובין סבל לכלב . כלבים אלו יש לשמור רזים !!! יש לודא את המשקל האידיאלי עם הוטרינר ולהתאים להם דיאטה מסחרית דלת אנרגיה .

יש לדאוג שכלבות לא תהרינה עקב הנזק שיגרם בגלל תוספת המשקל וכמובן עקב הטבע התורשתי של מחלה זאת . כמו כן יש לשקול לפני שמעקרים כלבה שסובלת מ"היפ דיספלזיה" עקב הנטיה לעלות במשקל לאחר עיקור.

 

כושר גופני : 

יש חשיבות רבה לפעילות גופנית . פעילות גופנית סדירה תוריד כאב ואי נוחות 

תגביר את חוזק שרירי האגן , תיצור יותר יציבות במפרק ,תגביר את מרווח התנועה בפרק המוגבל

ותוריד את כמות התרופות שהכלב יצטרך .

תירגול יש לעשות בהדרגה (הליכה , שחיה ריצה, ) תוך הקפדה לא לעבור את הסף בו יראה הכלב

סימני אי נוחות ותוך הימנעות מפעולות בהם הרגל סובלת מכות חזקות כמו ריצה להביא כדור או 

קפיצות.

שחיה בה יש פחות משקל על עבודת המפרקים נחשבת לתרגיל האידיאלי.

 

טיפול ניתוחי:

 

חיתוך השריר הפקטיני:

ניתוח שנעשה במיוחד בכלבים צעירים ומשחרר אותם מכאב לתקופת מה . מחקרים הראו שאין בניתוח זה משום שינוי בהתפתחות המחלה וכי השפעתו היא זמנית בהחלט. ומסיבה זאת אין אני ממליץ על הניתוח הזה .

 

חיתוך עצם האגן ב שלושה מקומות:

תיקון מהיר בגיל צעיר של הכוחות הפועלים על מפרק האגן יכול להניב תוצאה מצוינת : חיתוך עצם האגן בשלושה מקומות תוך שינוי זוית האצטבולום גורם לשקיעה מעמיקה יותר של ראש עצם הירך במפרק ולהיעלמות מצב הפריקה . לניתוח זה מתאימים מועמדים צעירים : פחות מ 10 חודשים להם יש מצב של תת פריקה אך ללא שינויים נוספים במבנה העצם (ללא סימני דלקת פרקים ואו השטחת האצטבולום). ניתן לנתח את שני המפרקים בהפרש של 6 שבועות והתוצאות הן מרשימות. את הניתוח הזה מבצע ד"ר רון שחר בבית החולים הוטרינרי ע"ש קורט , האוניברסיטה העברית ירושליים אשר בבית דגן.

 

צילום לאחר חיתוך משולש של עצם האגן : ראש הפמור עמוק בתוך האצטבולום.

 

השתלת מפרק מלאכותי:

ניתוח זה כולל כריתת המפרק הפגום והחלפתו בתותב מלאכותי. ניתוח זה שמור לכלבים שגמרו את שלב הגדילה וסובלים מרמת נגיעות של פריקה או תת פריקה או. ושמפרקיהם הרוסים עקב דלקת הפרקים שנוצרת עם התקדמות המחלה. זאת היא צורת הטיפול היחידה שבסיומו נותר הכלב עם מפרק פעיל בצורה חלקה במיוחד בכלבים מבוגרים. לעיתים תיקון צד אחד בלבד ישפר את המצב עד לשלילת הצורך בניתוח הצד השני. ניתוח זה הוא צורת הטיפול הכי יעילה כנגד המחלה.

 

ניתוח משולב : צד אחד: חיתוך האגן מפרק אגן מלאכותי בכלב.

צד שני מפרק תותב.

 

הורדת ראש עצם הירך -

הניתוח הותיק מכולם שבמשך שנים שימש כברירה הניתוחית הראשונה . בהורדת ראש עצם הירך ( ראה תמונה בהמשך) נמנע מפגש העצמות והכאב הנובע מכך . בזכות השרירים הרבים באזור נוצר מפרק שניוני המספק תנועה חלקה וללא כאב.

ניתוח זה מוצלח בכ 85% מהמקרים במיוחד בכלבים במשקל גוף קטן מ20 ק"ג.

כיום יש לשמור ניתוח זה לאותם מקרים בהם יכולת כספית מוגבלת מונעת את ביצוע הניתוחים הקודמים.[

 

הורדת ראש עצם הירך

מניעה : 

מניעת מחלת אגן תורשתית מתבססת בראש וראשונה בסלקציה : הוצאת הכלבים נשאי המחלה (בין אם נולדו להם גורים חולים או בין אם הם עצמם מראים סימנים קליניים של המחלה) ממעגל הרביה. 

זאת היא חובתו של כל בעל כלב אחראי ואוהב כלבים למנוע מכלבים הידועים כנשאים או כסובלים מ"היפ דיספלזיה" לשמש ככלבי רביה.

כיום כל כלב גזעי הרשום בהתאחדות לכלבנות והמבקש להרביע ולרשום את גוריו כ גזעיים מחוייב לעבור צילום אגן בגיל 18 חודש ומעלה על מנת לשלול את הימצאות המחלה. כלב שמראה סימנים של "היפ דיספלזיה" נמחק מרשימת המרביעים.

ניתן לאבחן את המחלה בגורים בני מספר שבועות (שיטת הפן היפ האמריקנית). זוהיא שיטת צילומי רנטגן ייחודיים שבה ניתן לאתר את הגורים הנגועים בגיל ההפרדה מהאם המיניקה. עם הנחלת השיטה גם בארץ יהיה יותר קל לאתר כלבים המעבירים את המחלה לגורים.

 

סיכום :

לסיכום " היפ דיספלזיה " היא מחלה תורשתית התפתחותית של כלבים מגזעים גדולים המתאפיינת בפגיעה במפרק האגן.

טיפולים ניתנים הן תרופתיים והן ניתוחיים ברמות הצלחה שונות , במגמה לשחרר את הכלב מכאב הנלוה למחלה

וכך לאפשר לו אורח חיים תקין עד כמה שניתן.

הדרך הטובה ביותר למניעת המחלה היא בחירה וניפוי הכלבים הידועים כנשאים מכל אפשרות רביה והנחלת המחלה בגוריהם. 

*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.