וירוס הרפס – קוטל גורים צעירים

כתב ד"ר עופר שביט וטרינר Bvsc prêt. MRCVS.

 

וירוס ההרפס הוא גורם מרכזי למות בגורים קטנים במיוחד בחודש הראשון לחייהם. וכמעט בכל מקרה של מות גורים בחודש הראשון לחייהם יש לחשוד בוירוס ההרפס.

 

תסמינים:

תקופת הדגירה של המחלה היא עד שבוע ימים.

בכלבים בוגרים ובנשאים לרוב אין תסמינים המעידים על הימצאות הוירוס.

כלבה הנדבקת במשך ההריון עלולה להפיל או להמליט ולדות מתים.

גורים הנדבקים בשבוע הראשון והשני ימותו אם רמת הנוגדנים בדמם נמוכה. גורים הנדבקים לאחר השבוע השלישי שורדים לרוב את המחלה ולפעמים אינם מראים כל סימן למחלה.

סימני המחלה בדרך כלל מתחילים כדיכאון וחוסר תיאבון ובכיות .המחלה תופיע בפתאומיות ללא שום הכנה קודמת. ההידרדרות היא מהירה ביותר: גור פעיל ושמח מפסיק לאכול ושוקע לספק תרדמת ספק שינה.

שלשול ירוק צהוב , פריחה על עור הבטן , נפיחות הבטן (פגיעה בכבד ) , ובטן כואבת .

גורים שלא ימותו ב12 השעות הראשונות יראו סימני דלקת במערכת הנשימה : נזלת ,קשיי נשימה . דימומים מהאף והחניכיים , ומאוחר יותר גם סימנים עצביים כעיוורון ותנועות לא רצוניות.

הגורים מתים לרוב תוך 24 שעות .

יתכן כי רק גור אחד יראה סימנים אך לרוב השגר כולו בסכנה וברוב המקרים הגורים נדבקים מאותו מקור או אחד מהשני והמחלה עוברת בכל השגר..

 

הדבקה:

וירוס ההרפס הוא אחד מאותם וירוסים המסוגלים להיות חבויים בתאי הגוף ללא סימני מחלה .

הוירוס מתקיים בריריות מערכת הנשימה ומערכת המין של כלבים וכלבות ולכן הוא מועבר הן בהפרשות מערכת הנשימה :נזלת, שיעול , נישא באוויר והן במגע מיני.

קיום של נשאים נסתרים המסוגלים במשך שנים להפריש את הוירוס במיצי הזרע או בריריות הפות מסבך את האפשרות לחסום את התפשטות המחלה.

גורים מודבקים גם בהיותם ולדות במעבר דרך השליה וגם בעת הלידה במגע עם ריריות הפות של הכלבה הממליטה ובשלב יותר מאוחר עקב המגע האינטימי עם הפרשות הנשימה של הכלבה האם הנגועה (או הכלב הזכר הנגוע ).

כמובן שבין הגורים ההדבקה הנה ישירה ומהירה הוירוס מופרש בכל הפרשות הגוף ומועבר לשאר הגורים.

 

אבחנה:

בעיקר על ידי אופי המחלה : מות מהיר של גורים צעירים לרוב פגיעה בכל או מרבית השגר אם תסמינים טיפוסיים.

אבחנה מוחלטת ניתן לקבל מניתוח לאחר המות של הגורים על ידי הדגמת וירוס בתאי רקמות על ידי פתולוג.

 

טיפול:

אין כיום חיסון כנגד וירוס ההרפס וכן אין טיפול מונע.

הטיפול היחידי הניתן הוא טיפול תומך :

גורים צעירים ימותו במהירות. סיכויי ההישרדות גדלים עם הגיל. גורים גדולים יותר ניתן לטפל בהאכלה בכוח , זריקות ויטמינים , ותרופות נגד שלשול.

אין כל ערך להעלאת חום סביבתי כטיפול במחלה אלא כטיפול מונע לפני הדבקה.

 

מניעה:

יש לוסת את חום סביבת הגורים הנולדים למעל 30 מעלות צלזיוס. בהדרגה להורידו בכ 3 מעלות בשבוע.

מניעת עקה מיותרת בכלביות גידול עשוי להוריד את כמות הנשאים המפיצים את הוירוס.

כטיפול מונע צריך לחשוב על עיקור כלבה אשר גוריה מתו מוירוס ההרפס משום הסבירות שהיא הנשאית ועלולה להדביק שגרים נוספים בעתיד.

 

*מאמר חמישי בסדרת מאמרים בנושא מערכת הרבייה בכלבים.

*כל הזכויות שמורות לכותב המאמר.